הזכות לארח את המשחקים האולימפיים בקיץ בשנת 1976 קיבלה מונטריאול הקנדית, שדחפה כניצחונה את היריבים החזקים ביותר - מוסקבה ולוס אנג'לס. עיירת אי קטנה זו מוקפת במימי סנט. לורנס, במשך שבועיים של האולימפיאדה לקח מאות אלפי תיירים.
המשחקים האולימפיים הם כמובן אחד האירועים הבינלאומיים השאפתניים ביותר. זה משפיע על כמה תחומים חשובים בחיי אדם ופעילות: פוליטיקה, כלכלה וספורט. בירת האולימפיאדה העתידית נבחרת מראש כך שלעיר יש זמן להתכונן לאירוח האורחים. לשם כך, יש צורך לא רק לספק להם מקומות למגורים ומתקני ספורט, אלא גם לפתח תוכנית של פעילויות פנאי ולנקוט בצעדים לחיזוק הביטחון.
במאי 1970 החליט הוועד האולימפי הבינלאומי על מקום המשחקים ב -1976. שלוש ערים עמדו על הפרק: מוסקבה, מונטריאול ולוס אנג'לס, ובסדר זה. בירת ברית המועצות הייתה חביבה, והתקשורת הרוסית אף מיהרה להודיע על החלטת ועדה חיובית לטובת מוסקבה, אף כי טרם התקבלה החלטה. החברים הצביעו בשני שלבים. בסיבוב הראשון נשר לוס אנג'לס, וכמעט כל קולותיו הלכו לעיר הקנדית. מונטריאול ניצחה בתוצאה של 41 קולות ל -28.
למונטריאול היו שש שנים לבצע את כל ההכנות הנדרשות. שלטונות העיר אמרו כי האולימפיאדה במונטריאול תהיה צנועה ופשוטה "כמיטב המסורת הגדולה של האדם", תוך התחשבות בכך שזו תהיה הספורט שיבוא ראשון. עד מהרה, נשכחה הבטחה רועשת. כמעט מייד התברר כי העיר אינה יכולה להשתלב בתקציב. 310 מיליון הדולר המתוכננים הביאו כמעט 20 מיליארד דולר. כדי להשיג סכום זה נאלצה העיר לקחת הלוואה ענקית שהוחזרה במלואה רק בשנת 2006.
הקמת מתקנים אולימפיים בוצעה בתנאים קשים. היו כפור קשה, הטעויות של המעצבים הביאו למותם של תריסר עובדים. קבלנים שלא קיבלו את כספם במועד, ואז ואז נכנסו לשביתה. משחקי מונטריאול הפכו ליקרים ביותר בתולדות האולימפיאדה.
