אחד הסמלים של המשחקים האולימפיים הוא האש. זה אמור להישרף במכל מיוחד - "הקערה" - באצטדיון, בו מרבית התחרויות מתקיימות. וכשנגמרת האולימפיאדה האש נכבה כדי להתלקח שוב אחרי ארבע שנים, אך בעיר אחרת. זהו טקס יפהפה וחגיגי.
המשחקים האולימפיים ביוון העתיקה נולדו. מיתוסים אומרים כי במשך זמן רב אנשים היו חסרי אונים לחלוטין מול כוחות הטבע. ללא אש הם לא יכלו לחמם את ביתם ולא להתגונן מפני טורפים גדולים ולא לבשל אוכל חם. והאש הייתה על הר האולימפוס הקדוש, בו התגוררו האלים ובראשם האל העליון - זאוס. אך שמות העדן כלל לא התכוונו לחלוק מתנה זו עם בני תמותה אומללים. ואז יום אחד הטיטאן פרומתאוס, שרצה לעזור לאנשים, גנב את האש והעלה אותו לקרקע. זאוס הזועף הטיל עונש נורא את פרומתאוס: הטיטאנים היו כבולים לסלע בהרים הרחוקים, שם נשר שהגיע בכל בוקר מנקר את כבדו. רק שנים רבות אחר כך שוחרר פרומתאוס.
היוונים אסירי תודה שמרו לזכרם את הישג הטיטאן. אש הפכה למעין סמל רוחני עבורם. הוא הזכיר לאנשים את האצולה והייסורים של פרומתאוס. וכך, כשהם מדליקים אש לפני תחילת כל אירוע חשוב, הם סגדו לזכרו. בנוסף, התכונות הקסומות של היטהרות יוחסו לשריפה. לכן, כשהציתו אותו, מארגני הספורט, במיוחד בעלי חשיבות כה חשובה כמו המשחקים האולימפיים, רדפו אחרי מטרה כפולה. ראשית, הם הוקירו את פרומתאוס, ושנית, הם קיוו שכל המשתתפים והצופים "יתנקו" ממחשבות רעות, כוונות ותחרויות לא יעלו על ידי מריבות או עוינות.
כאשר, הודות לברון פייר דה קוברטין ומקורביו, המשחקים האולימפיים קמו לתחייה, המסורת של הדלקת אש התחייה יחד איתם. הוא פרץ לראשונה באולימפיאדה באמסטרדם בשנת 1928, ובאולימפיאדת ברלין בשנת 1936 הועבר לפיד בוער לאצטדיון במירוץ שליחים. מאז, כך הלהבה האולימפית מגיעה לאצטדיון, שם אמורה להידלק הקערה. להשתתף במירוץ שליחים כזה נחשב לכבוד, ולהיות בשלב האחרון ממש, כלומר להדליק מדורה בפיד משלך בידך, זה כבוד גדול שרק האתלטים המכובדים ביותר זוכים בו.
