אופני הרים או אופני הרים הם ספורט צעיר יחסית, המתפתח במהירות. אופני הרים משתפרים כל הזמן. ענף ספורט זה נכלל בתוכנית המשחקים האולימפיים בקיץ בשנת 1996.
למרות גילו הצעיר, אופני ההרים צברו פופולריות רבה במדינות שונות. הוא הומצא בשנות ה -50 של המאה ה- XX. העובדה שאופני הרים הפכו לענף ספורט רשמי נובעת במידה רבה מחברי מועדון הוולו הר טמלפאיס. הם ארגנו לראשונה מירוץ במורד בסמוך לעיר סן פרנסיסקו. עד מהרה, ספורט פעיל זה משך את תשומת ליבם של ספורטאים ממדינות אחרות.
בזכות תומכיה והתקשורת, אופני ההרים התפרסמו באופן נרחב. בשנת 1990 הוכרז כספורט מקצועי והוכר על ידי ארגון האופניים העולמי, ואחרי 6 שנים הוא הפך לחלק מהתכנית האולימפית.
תחרויות גברים נערכות במרחקים מ- 40 ק"מ ל -50 ק"מ, ונשים - 30-40 ק"מ. המרחקים של הספורטאים שילכו תלוי בזמן הכולל המשוער להתגבר על המסלול. אליפות הגברים מתקיימת במשך שעתיים ורבע שעה, והנשים - לא יותר משעתיים.
המרחק למירוץ הסופי נקבע על פי תנאי מזג האוויר. על המירוצים לא לדחוף או לגרור את האופניים עד הסוף, אחרת פעולות אלה עלולות להוביל לעדכון התוצאות.
ספורטאים מתחילים במקביל. רוכבי האופניים הולכים תחילה בחיק של 1.8 ק"מ, חוזרים להתחלה ואז עוברים מספר קבוע מראש של הקפות. המתחרה שמגיע לקו הסיום זוכה תחילה בתחרות.
על המירוצים אסור להשתמש בעזרה של מישהו אחר כדי למנוע פסילה. כשלי ציוד שהם נאלצים לתקן בעצמם. בנוסף אסור לספורטאים להתערב במתנגדים ולפנות את מקומם למשתתפים מהירים יותר במירוץ.
תחרות זו מתקיימת לביטול: הרוכב שהסתובב במעגל יוסר מהמסלול.
למירוץ משתמשים במסלול בשטח מחוספס. עליו, אחרי כל 1 ק"מ ישנם אינדיקטורים למרחק שנותר ומידע על חלקים מסוכנים באזור נמצא.
אופני הרים עשויים מחומרים בעלי חוזק גבוה, בעלי בלמים חזקים, צמיגים הדוקים. על ספורטאים לחבוש קסדות מגן, מכיוון שבמהלך המירוץ אפשריים מצבים ופציעות מסוכנים שונים.
