בשנת 1948, לאחר הפסקה של 12 שנים בגלל מלחמת העולם השנייה, המשחקים האולימפיים התחדשו. לונדון הפכה לבירת תחרויות הקיץ, אם כי עיר זו, כמו רבים אחרים באירופה, נפגעה קשה מהמלחמה.
כמה מהמדינות המשתתפות המסורתיות לא הגיעו לאולימפיאדת לונדון. הקבוצות של גרמניה ויפן לא הוזמנו למשחקים בגלל התוקפנות של מדינות אלה במלחמת העולם השנייה. עם זאת, איטליה קיבלה את הזכות לשלוח את הספורטאים שלה, מכיוון שהמשטר הפשיסטי במדינה זו הופל לפני סיום המלחמה.
השתתפות ברית המועצות הפכה גם היא לבעיה. צוות ברית המועצות קיבל הזמנה, אך ההנהגה הפוליטית החליטה לא לקבל אותה. כתוצאה מכך הגיעו למשחקים קבוצות מ 59 מדינות. חלקם השתתפו בתחרויות כאלה לראשונה, למשל גיאנה, ציילון (כיום סרי לנקה), פוארטו ריקו, לבנון, פקיסטן, סוריה, טרינידד וטובגו, ג'מייקה וונצואלה. כמו כן, גם הקבוצה המאוחדת של קוריאה, שעד אז לא התחלקה סופית לצפון ודרום. סין ייצגה על ידי הצוות של הרפובליקה של סין - זה השם הרשמי של טייוואן. סין היבשתית, שהייתה הקמת הכוח הקומוניסטי, לא לקחה חלק במשחקים.
המקום הראשון במעמד המדליות הלא רשמי בהפרש משמעותי תפס את הקבוצה האמריקאית. באופן מסורתי, הספורטאים האמריקאים הצליחו היטב. גולד קיבל את קבוצת הכדורסל האמריקאית. מצליחים במיוחד היו שחייני הגברים, כמו גם מרימי משקולות ומתאבקים.
את המקום השני תפסה הקבוצה של שבדיה. הזהב קיבל את הקבוצה של המדינה הזו בכדורגל. כמו כן, הצלחה רבה הושגה על ידי ספורטאים ממדינה זו, שהופיעו בהיאבקות יוונית-רומית. צוות הקאנו של הגברים ביצע מצוין.
השלישית הייתה הקבוצה הצרפתית. באופן מסורתי, רוכבי אופניים צרפתים הראו אימונים ברמה גבוהה. הקבוצה אירחה את התחרות, בריטניה, תפסה את המקום ה -12 בלבד. החותרים האנגלים קיבלו 2 מדליות זהב, והבריטים שהופיעו בשייט קיבלו אחת נוספת.
