המדינה המארחת את המשחקים האולימפיים מנסה להפוך את טקסי הפתיחה והסגירה לבלתי נשכחים, להשתמש בכל ההישגים האפשריים של מחשבה טכנית, כדי לתת טעם לאומי בוהק. עם זאת, כמה מסורות נותרות ללא שינוי ומשמשות למסד כל טקס סגירת המשחקים האולימפיים.
כל טקס סגירה מלווה בצעדה כללית של ספורטאים. כל המשלחות שמשתתפות במשחקים נכנסות לאצטדיון כטור בודד. ספורטאי אחד מכל מדינה נושא דגל, וכל הספורטאים צועדים מאחוריו ללא כל קבוצה או הבחנה. במהלך הטקס, הספורטאים מתערבבים ומתפזרים סביב האצטדיון ויוצרים יחד, כביכול, "עם יחיד".
הם מגלמים את ההמנון הלאומי של שלוש מדינות: יוון (מתוך כבוד למדינה שאליה הומצאו המשחקים האולימפיים), המדינה המארחת והמדינה בה יתקיימו אולימפיאדת החורף או הקיץ הבאה. במקביל מונפים דגלי מדינות אלה - דגל יוון בעמוד הימני, דגל המדינה המארחת - על המרכזית, עמוד הדגל השמאלי נשאר למדינה בה מתוכננים האולימפיאדה הבאה.
אחריו מגיע טקס אנטוורפן, במהלכו משדר ראש העיר, שארגן את המשחקים, דגל אולימפי מיוחד לנשיא הוועד האולימפי הבינלאומי. למטרה זו ישנם שלושה דגלים מעוטרים בשוליים ונקשרים לעמוד הדגל בסרטים צבעוניים.
זהו דגל אנטוורפן, שהוענק לוועד הבינלאומי באולימפיאדת הקיץ 1920 על ידי העיר אנטוורפן, והועבר לערים המארחות הבאות של משחקי הקיץ עד למשחקי 1988 בסיאול. הדגל השני הוא דגל סיאול, אותו הועבר על ידי ראש העיר לעיריית ברצלונה בשנת 1988. הוא מיועד גם לערים המארחות את משחקי הקיץ. באולימפיאדת החורף 1952 באוסלו, הופיע דגל שלישי, הוא מועבר לכל עיר שתארח את אולימפיאדת החורף הבאה.
נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי, לאחר שקיבל את הדגל מראש העיר המארחת את האולימפיאדה, מוסר אותו לראש עיריה הבאה בה מתוכננים האולימפיאדה. הוא, בתורו, מנופף בדגל הזה שמונה פעמים. האומה המארחת את האולימפיאדה הבאה מציגה את תרבותה עם מופעי תיאטרון ומחול.
ואז נואמים נשיא הוועדה המארגנת האולימפית במדינה המארחת ונשיא הוועד האולימפי הבינלאומי. הם סוגרים רשמית את האולימפיאדה ומזמינים להיפגש שוב ארבע שנים אחר כך למשחקים הבאים. לצלילי ההמנון המנגן, הלהבה האולימפית נכבה, הדגל מונמך והוא מועבר מהאצטדיון.
