במהלך מלחמת העולם השנייה לא נערכו האולימפיאדה. תחרויות הקיץ הראשונות אורגנו בשנת 1948 בלונדון, שהפכו לסימן לתחילתן של חיים שלווים מן המניין, כולל בתחום הספורט.
לונדון נבחרה כבירת המשחקים, למרות מצבה הכלכלי הקשה של בריטניה בתקופה זו. המדינה עדיין שמרה על מערכת הקלפים שהוצגה בזמן מלחמה בגלל מחסור במזון. זו הייתה כבר האולימפיאדה השנייה בלונדון, הראשונה אורגנה בשנת 1908 ולא הייתה שונה בהיקפה.
בסך הכל, ספורטאים מ 59 מדינות השתתפו בתחרויות. גרמניה ויפן הודרו מהמשחקים כמדינות תוקפניות במלחמת העולם השנייה. ברית המועצות שקלה את האפשרות לשלוח את הצוות שלה לתחרות, אך לא ניתן היה לעשות זאת בגלל הבדלים פוליטיים. כמו כן, מספר מדינות האצילו לראשונה את הספורטאים שלהם למשחקים. ביניהם היו בורמה, ונצואלה, לבנון ומספר מדינות אחרות.
בעמדות הקבוצה הלא רשמית המקום הראשון עבר לקבוצה האמריקאית. ההצלחות הגדולות ביותר הושגו על ידי רצים ושחיינים אמריקאים, נשים וגברים כאחד. שבדיה וצרפת עלו למקום השני והשלישי עם מרווח חזק מהמנהיג. בריטניה הייתה במקום ה -12 בלבד בציון המדליות הכללי על פי מדינות. הקבוצה קיבלה רק שלושה פרסי זהב: שניים בחתירה ואחד בשייט.
הקבוצה הפינית הפכה למובילה הבלתי מעורערת בתחום ההתעמלות. היא זכתה ב -6 מדליות זהב, 2 כסף ו -2 מדליות ארד. תחרויות גברים על סוס הוכרו כיחידות. שלושה ספורטאים פינים קיבלו מדליות זהב, אם כי בתחילה זה היה אמור להעניק סדרת פרסים אחת.
באגרוף, שני ספורטאים בארגנטינה ניצחו מייד. הקבוצות של דרום אפריקה והונגריה הצליחו להתהדר באותו מספר פרסים. האמריקאים, מנהיגים בענפי ספורט רבים אחרים, הצליחו להשיג מדליית כסף אחת בלבד.
עובדה מעניינת הייתה שקבוצת הכדורגל האנגלית לא הצליחה להזין את מספר המדליות. זהב הלך לשבדיה, כסף ליוגוסלביה, וארד לדנמרק.
