כאשר מתחילים פרויקטים רחבי היקף ברמת המדינה, קשיים, חילוקי דעות, בעיות בהכרח מופיעות. גם בניית האצטדיון האולימפי בבירת יפן לא הייתה חלקה ואחידה בדרך. כתוצאה מכך הוא נבנה בזמן, אך עדיין, מארגני אתר הבנייה נאלצו ללכת על טריק אחד לפחות.
פרויקט לא ממומש של זאהה חדיד
תחילה, הם רצו לבנות את האצטדיון על פי פרויקט של אדריכלית ומעצבת מפורסמת בעולם, אישה בריטית עם השורשים העירקיים זאהה חדיד. אך הפרויקט היה מורכב ויקר מאוד - כ -2.2 מיליארד דולר, מה שהביא לביקורת רחבת היקף כלפי רשויות הבירה. הדמיון של האצטדיון שהוצג לאדריכלים אחרים עורר מיד ביקורות וחילוקי דעות שליליים: היו שהשוו את המתקן האולימפי הראשי עם צב, אחרים עם פיל לבן, ומישהו הזכיר לו קסדת אופניים. לאחר דיונים סוערים וסוערים, הם החליטו לנטוש אותו והחלו לחפש אחר אדריכל אחר עם רעיונות מקצועיים מקובלים יותר.
פרויקט קנגו קומה
אדריכל כזה נמצא. התברר שזה קנגו קומה יפני. הפרויקט שהציע התבסס על מסורות האדריכלות הלאומית של יפן בסגנון "עץ וירוק" ושיקף את המניעים של הבניינים הישנים של ימי הביניים. האצטדיון היה ידידותי לסביבה ומשולב במיומנות בנוף שמסביב.
כן, העלויות הכספיות היו מופחתות אם ייצא לפועל הפרויקט המקובל החדש. עד כ -1.2 מיליארד דולר. אך יכולת הזירה תשתנה גם היא כלפי מטה: מ- 80 אלף (לפי פרויקט חדיד) ל -68 אלף איש.
בנושאי אדריכלות ובנייה, לפעמים יתקלו במנהגים הטובים ביותר. לדוגמא, הקמת המבנה מתבצעת שלא בתנאים המתוכננים והמאושרים. דבר דומה קרה במהלך בניית האצטדיון הראשי בטוקיו: בנייתו החלה בדצמבר 2016, וזה 14 חודשים מאוחר יותר מהמועד האחרון שהוכרז.
ובכל זאת, קשה להישאר בגבולות הדוקים, במיוחד כשמדובר בבניינים גרנדיוזיים. לא הושקעו כ -1.2 מיליארד דולר אלא כ -1.5 מיליארד דולר על הקמת האצטדיון המרכזי של בירת יפן, אך כ 80% מכל העלויות יתקזזו מכספי קופת המדינה ותקציב הבירה. העלויות שנותרו מתוכננות להחזר בכסף שניתן להשיג לאחר 5 הגרלות ספורט.
האצטדיון החדש הוקם באתר של הישן שנהרס בעבר, בו נערכו פעם אחת (בשנת 1964) המשחקים האולימפיים (לראשונה ביפן).
בנייה בקנה מידה גדול בוצעה על ידי קונסורציום בהובלת Taisei Corp. העבודות עלו על פי לוח הזמנים והסתיימו בתחילת חורף 2019. פתיחת האצטדיון התקיימה ב- 16 בדצמבר.
