משחקי פאראלימפיים הם תחרויות ספורט בינלאומיות עבור אנשים עם מוגבלות, כלומר אנשים עם מוגבלויות. הם נערכים לאחר המשחקים האולימפיים העיקריים, באותם מתקנים בהם התמודדו ספורטאים אולימפיים. צו זה הונהג באופן לא רשמי מאז אולימפיאדת סיאול בשנת 1988 ובשנת 2001 הוא מעוגן בהסכם בין ה- IOC לבין ה- IPC.
משחקים פאראלימפיים רודפים כמה יעדים בבת אחת, כאשר עיקרם הוא להוכיח שאנשים עם מוגבלות, אם הם רוצים וקנאים, יכולים לחזור לחיים מלאים ומוצלחים. עצם הרעיון שאנשים עם מוגבלויות יוכלו לעסוק בספורט היה שייך לודוויג גוטמן, נוירוכירורג בבית החולים סטוק מנדוויל בעיר האילסברי האנגלית, שם טופלו ותיקי מלחמת העולם השנייה. הוא הכניס פעיל את הספורט לתהליך הריפוי והוכיח בפועל שהוא מועיל לחולים לא רק מבחינה גופנית, אלא גם במובן הפסיכולוגי.
הספורט הראשון של סטוק מנדוויל למשתמשים בכסאות גלגלים בחץ וקשת התקיים ב- 28 ביולי 1948. באותה עת הם היו חופפים עם אולימפיאדת לונדון. ואז הם החלו להתקיים מדי שנה, ומאז שנת 1952, כאשר נכים מכסא גלגלים מהולנד השתתפו גם הם בתחרויות, הם קיבלו מעמד בינלאומי.
בשנת 1960 התקיימו ברומא משחקי ה- IX Stoke Mandeville, שהתקיימו לא רק עבור ותיקי מלחמה. הם השיגו היקף חסר תקדים: 400 ספורטאים בכסאות גלגלים מ 23 מדינות התמודדו. ועם האולימפיאדה הבאה, שנערכה בשנת 1964 בטוקיו, הם קיבלו את השם הלא רשמי "המשחקים הפראלימפיים". ואז נערך לראשונה המנון התחרויות הללו והונף הדגל.
המונח "פאר-אולימפי" היה סימביוזה של שני מושגים: "שיתוק" ו"זוג "(שתורגם מיוונית כ"קרוב", "קרוב"). כלומר, כפי שהודגש, מדובר בתחרות ספורט לנכים, המתקיימת ברוח האידיאלים האולימפיים. המונח "para-Olympic" אומץ לבסוף בשנת 1988 כאשר נערכה אולימפיאדת הקיץ בסיאול. ספורטאים בעלי מוגבלויות התמודדו באותם מתקנים שבהם משתתפים באולימפיאדת הסיום האחרונה. זה היה סמלי עמוק והטביע רושם גדול על הקהל. ובשנת 2001, נוהג זה נקבע רשמית על ידי החלטה משותפת של ה- IOC וה- IPC.
